יום שישי, 13 בספטמבר 2019

פסק הבוררות של אלפא מגה נכסים לא יבוטל

פסק הבוררות של אלפא מגה נכסים לא יבוטל
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ר' גלפז מוקדי) ברע"ב 9868-09-18 מיום 3.12.2018, בגדרו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות (כב' הבוררת נ' צימרינג מוניץ) מיום 15.7.2018 (להלן: הפסק או פסק הבוררות), או לחלופין לקבלת רשות ערעור על פסק הבוררות.

המבקשת היא חברה העוסקת בשיווק, אשר התקשרה עם קבלן ביצוע, הוא המשיב, בחוזה לביצוע עבודות בניה להקמת מרכז לוגיסטי ואולמות להשכרה באזור התעשייה אלון תבור (להלן בהתאמה: האתר; החוזה). בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות באשר לעבודות הבניה ולהשלמתן על-ידי המשיב, בגדרם טענה המבקשת, בין היתר, לליקויים ולעיכובים בעבודתו של המשיב. לפיכך, המבקשת לא שילמה למשיב את יתרת התשלומים בגין ביצוע העבודות. בהתאם לכך, הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעה כספית שנדונה בהליך בוררות, בטענות להפרת החוזה, התנהלות בחוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט. המשיב העמיד את תביעתו על סך 4,518,000 ש"ח. המבקשת הגישה תביעה שכנגד בטענה להפרת החוזה מצד המשיב אשר הועמדה על ידה על סך 7,474,737 ש"ח.
פסק הבוררות נשען בין היתר על חוות דעת מומחה מוסכם שמונה על-ידי הבוררת (להלן: המומחה) וביקור הבוררת באתר. במסגרת פסק הבוררות נקבע כי המשיב השלים את עבודות הבניה, וכי ישנם מספר ליקויים שהתגלו בביצוע העבודות. לפיכך, נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב את יתרת התשלום בסך 2,914,478 ש"ח בגין ביצוע עבודות הבניה, בקיזוז סך של 370,000 ₪, בין היתר בגין הליקויים האמורים. עוד נקבע כי על המשיב לתקן סדקים ברצפת הבטון בתוך 30 ימים (להלן: הליקויים ברצפת הבטון), שאם לא כן יחויב בעלות התיקון.
המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, ולחלופין, לקבלת רשות ערעור על פסק הבוררות, במסגרתה טענה כי נפלו בפסק הבוררות טעויות ביישום הדין וכי נגרם לה עיוות דין, ועל כן יש ליתן לה רשות ערעור, כאמור בסעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק או חוק הבוררות). עוד טענה המבקשת כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל עילות שונות המנויות בסעיף 24 לחוק, וביניהן: חריגת הבוררת מסמכותה; היעדר הכרעה בחלק מהעניינים שנמסרו להכרעתה של הבוררת; היעדר הנמקה בפסק הבוררות; וכן כי פסק הבוררות מנוגד לדין ולתקנת הציבור. בנוסף, המבקשת ציינה כי על-אף הקביעה בפסק הבוררות כי על המשיב לתקן את הליקויים ברצפת הבטון, המשיב לא עשה כן.
המשיב סמך את ידיו על פסק הבוררות, והוסיף כי המבקשת סיכלה את ניסיונותיו לתיקון הליקויים ברצפת הבטון.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי לא נפלה בפסק הבוררות טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום עיוות דין למבקשת ולהצדיק מתן רשות ערעור, כאמור בסעיף 29ב לחוק הבוררות. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימות העילות לביטול פסק הבוררות המנויות בסעיף 24 לחוק, וכי פסק הבוררות, המשתרע על פני 18 עמודים, מנומק ומבוסס היטב, בין היתר על חוות דעת המומחה ועל ביקור הבוררת באתר.
על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור.
הבקשה
המבקשת טוענת כי יש ליתן לה רשות ערעור בשל שיקולי צדק וכן בשל עיוות דין שנגרם לה. בנוסף, שבה המבקשת על טענותיה אשר נטענו בפני בית המשפט המחוזי כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל מספר עילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. עוד מוסיפה המבקשת, כי המשיב לא תיקן את הליקויים ברצפת הבטון, וכעת היא נדרשת לשאת בעלות התיקונים העומדת על סך 1,200,000 ש"ח. בהקשר לכך, המבקשת טוענת כי הבוררת לא הכריעה בעניין עלות התיקונים ומשכך יש לבטל את פסק הבוררות, כאמור בסעיף 24(5) לחוק הבוררות.
בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
לאחר שבית המשפט העליון בחן את הבקשה והנספחים לה הוא הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לבקש את תשובת המשיב.
בית משפט העליון קבע זה מכבר כי אמות המידה למתן רשות ערעור בבקשות שעניינן ביטול פסק בוררות זהות לאמות המידה הנוהגות בעניינים המגיעים לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקאות 32-31 (4.3.2010)). על כן, רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של מניעת עיוות דין (ראו: רע"א 5250/18 פאר נ' צור, פסקה 12 (2.8.2018); רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ, פסקה 12 (13.8.2018)). בענייננו, הבקשה נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי והיא נעדרת כל השלכות רוחב עקרוניות. בנוסף, דחיית הבקשה לא תגרום עיוות דין ממשי המצדיק מתן רשות ערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
 למעלה מן הצורך, הוסבר כי טענותיה של המבקשת מתמקדות בקביעות עובדתיות מובהקות של הבוררת, אשר נסמכו על חוות דעת מומחה מקצועי, לגביהן קבע בית המשפט המחוזי – ונימוקיו מקובלים עליי – כי לא נפלה בהן טעות המצדיקה התערבות של בית המשפט של ערעור. זאת, בין היתר, גם בשים לב לשאיפה לחזק את מעמדו של מוסד הבוררות ולשמור על עצמאות פסיקותיו (ראו: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 543 (2005); רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים, פסקה 14 (13.8.2018)).
אשר לטענת המבקשת בדבר תיקון הליקויים ברצפת הבטון, אעיר כי מתגובתו של המשיב שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 22.10.2018 עולה כי המבקשת הגישה בעניין זה בקשה מתאימה לבוררת לקיזוז עלות תיקון רצפת הבטון, ואף התקיים דיון בבקשה. המבקשת נמנעה מלפרט את גורל הבקשה ואת החלטת הבוררת בעניין. מכל מקום, ודאי שסוגיה זו ראויה להתברר לפני הבוררת ולא במסגרת הליך זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

הבריח סמים ומואשם בריגול

הבריח סמים ומואשם בריגול
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

העתירה שהוגשה, עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

לפי כתב האישום שהוגש נגד העותר, הלה עמד בראש חוליה שפעלה להברחת סם מסוכן מסוג חשיש ממצרים לישראל בשלוש הזדמנויות. עקב מידע שקיבל מחייל צה"ל לשעבר, ידע העותר כי צה"ל הציב מצלמות אבטחה לאורך הגבול וכי אלו עלולות לחשוף את פעולות החוליה. לפיכך, בכל אחת משלוש הפעמים, הנחה העותר אדם אחר לחתוך את כבל התקשורת המאפשר את פעולת המצלמות. יצוין כי באחת הפעמים נכשל ניסיון הברחת הסם לאחר שכוח צה"ל עבר במקום. בפעמיים הנותרות עלה בידי החוליה להשלים את ההברחה ולהכניס כמות גדולה של הסם לשטחי מדינת ישראל. בגין אלה יוחסו לעותר עבירות של ריגול לפי סעיף 112(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), יבוא סם מסוכן וניסיון ליבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, פגיעה ברכוש לפי סעיף 108(ג) לחוק העונשין.

ביום 7.8.2018 חתם שר הביטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות משיקולי ביטחון המדינה. החיסיון הוטל על מקורות מידע של שירות הביטחון הכללי (להלן: שב"כ) לרבות כל פרט או תוכן מידע שיש בו כדי לחשוף אותם; על שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה ודרכי השגת מידע של השב"כ המתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה; על אמצעים טכניים של השב"כ להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה; על תפקידים, שמות ומשימות של עובדי השב"כ לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם; על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודת החיסיון, לרבות כל פרט מזהה לגביהם או שיש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי, ולמעט העובדה שמדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי.

לטענת העותר, אי העברתם של חומרי החקירה החסויים פוגעת באורח ממשי בהגנתו ובאפשרותו לממש את זכותו להליך הוגן. העותר מציין כי הראיות היחידות המעידות על מעורבותו לכאורה הן ההודאות שמסרו המעורבים בפרשה הקושרות אותו לאירועים. לטענתו, הודאות אלו נמסרו עת היו אותם מעורבים מנועי פגישה עם עורך דין וטרם זכו להיוועץ עמו. זאת ועוד, חוקרי השב"כ הפגישו במתקן החקירות בין הנחקרים לבין לשני שייחים בעלי מעמד מבחינתם – סלים דנפירי ודחלאלה אבו קרדור (להלן: השייחים) – כדי שהשייחים ישדלו את הנחקרים למסור גרסתה ולדובב אותם, כך העותר. העותר מדגיש כי גם צעד זה נעשה בטרם התאפשר לנחקרים להיוועץ בעורך דין שיכול היה לייעץ להם לשמור על זכות השתיקה. לטענת העותר, מהלכים אלה מעוררים שאלות של ממש ביחס לטיב ההודאות שנמסרו לבסוף. משכך, ומשמדובר בראיות היחידות בתיק, הכרחי להעביר לעיונו כל מידע הנוגע למסכת הקשרים בין השב"כ לבין השייחים, התדרוך שקיבלו טרם כניסתם למתקן החקירות, תמורות שהובטחו להם וכיוצא בזה מידע שיכול להעיד על התנאים שהובילו למסירת ההודאות.

מקבץ נוסף של טענות נוגע למעורבותו של אדם אחר, סלימאן שליבי (להלן: שליבי), שלקח חלק בהסגרת המעורבים לידי השב"כ בתחילת הפרשה. נטען כי שליבי הביא את המעורבים להסגיר עצמם לאחר שהבטיח להם הבטחות שונות ביחס לאופי כתב האישום המתגבש. על רקע זה מתבקש כל חומר החקירה העוסק בקשר בין שליבי לבין השב"כ, הבטחות שניתנו לו, תדריכים שקיבל וכיוצא באלה. גם בהקשר זה סבור העותר כי טיב ההנחיות, ההבטחות וטובות ההנאה אשר ניתנו לשליבי בקשר לפעילותו רלוונטית להערכת ההודאות שנמסרו לבסוף.

ביום 15.11.2018 קיים בית המשפט העליון דיון בעתירה, תחילה במעמד הצדדים ובהמשך דיון חסוי במעמד המשיבה ונציגיה בלבד. בדיון הגלוי חזר העותר על טענותיו האמורות ובנוסף ביקש להורות להעביר לעיונו הנחיה של פרקליט המדינה [נמחק עקב צו איסור פרסום] ואת סעיף 4ב לנוהל משטרתי [נמחק עקב צו איסור פרסום] שנועד ליישם את ההנחיה האמורה. כך, בשים לב להחלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד [נמחק עקב צו איסור פרסום] (שערעור עליה יישמע בבית משפט זה במועד קרוב). המשיבה מצדה טענה כי אין בחומר החסוי כדי לסייע להגנת העותר, וודאי שאין בו ראיה חיונית להגנתו. לאחר מכן, בדיון במעמד צד אחד עיין בית המשפט העליון בחומר החסוי וקיבל הבהרות לגביו. בתום הדיון, לאחר שיח ושיג עם נציגי המדינה וגורמי הביטחון, ולאחר עיון בחומר החסוי שהועמד לעיון קיים בית המשפט העליון ביום 27.11.2018 דיון נוסף במעמד המשיבה ונציגיה בלבד לצורך קבלת הבהרות נוספות. בסיכומם של דיונים אלה הסכימה המשיבה למסירת שתי פרפראזות נוספות:

דיון והכרעה

כידוע, הוצאת תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות מטעמי ביטחון המדינה חורגת מעיקרון היסוד בהליך הפלילי שלפיו הנאשם זכאי לעיין בכל חומר החקירה הנוגע לענייננו כדי לנהל את הגנתו כראוי ולהגשים את זכותו החוקתית להליך הוגן. לפיכך, משהוצאה תעודת חיסיון וזו נתקפת על ידי הנאשם במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה, שומה על בית המשפט לשמש לו עיניים ולבחון את חומר החקירה החסוי בקפידה יתרה, ככל הניתן מנקודת מבטו של סניגור התר אחר "כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק – כשהיא לעצמה או אם ראיות אחרות – לסייע לנאשם" (בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 163, 172 (2002)). אם במסגרת עיון זה נתקל בית המשפט בראיה חיונית להגנת העותר הנושאת בחובה "פוטנציאל מזכה" שבכוחה לעורר ספק סביר באשמתו, יורה בית המשפט על גילוי הראיה, גם במחיר פגיעה באינטרס הביטחוני שבגינו הוצאה תעודת החיסיון לכתחילה. מובן כי בנסיבות אלו שמורה לתביעה האפשרות לחזור בה מכתב האישום או לתקנו באופן שייתר את הצורך בחשיפת הראיה החסויה. ביחס לשאר הראיות החסויות נדרש בית המשפט לאזן בין התועלת לנאשם מחשיפתן – בשים לב למשקלן ולחשיבותן של הראיות הנדונות – לבין הפגיעה האפשרית באינטרס הביטחוני שבגינו הוצאה תעודת החיסיון. אגב כך תיבחן האפשרות להורות על חשיפה חלקית של הראיות החסויות, אם במישרין ואם בדרך של פרפראזה (בש"פ 3091/18 אבו אלחמאם נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (28.5.2018)). לבסוף, בית המשפט יורה גם על גילוי מידע המגלם פוטנציאל לטענות פסול בהתייחס לחקירת הנאשם (בש"פ 5315/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (14.10.2010)).

בית המשפט עיין בחומר החסוי הרלוונטי לעניינו של העותר, בחלק מן החומר הגלוי ובפרפראזה שנמסרה לעיונו. יאמר מיד כי לא נמצא בחומר החסוי ראיה חיונית להגנת העותר הנושאת בחובה פוטנציאל מזכה. עם זאת, לאחר עיון, ובשים לב לאיזונים האמורים, הוסכם – בעקבות דין ודברים עם המשיבה כמפורט לעיל ­–למסור לעותר את הפרפראזות המפורטות להלן.

ראשית, ביחס למעורבותו של שליבי בפרשה תימסר הפרפראזה הבאה:

"במסגרת המאמצים לאיתור החשודים – סאלמה  טוחי,  סלימא ןאבו גרדוד, תאופיק אבו גרדוד,  סוילם אלוג', סאלם אבו עסא, פעל סלימאן שליבי לתווך בין החשודים ובני משפחותיהם לגורמי הביטחון על מנת להביא להסגרתם מרצון.

במהלך השיחות שנוהלו עם שליבי הובהר לו כי החקירה תנוהל ללא משוא פנים וכי אין כל כוונה להאשימם בדבר שלא ביצעו. עוד הובהר בכל הקשור לקנסות ולהתראות הנוגעות לצווי הריסה אשר הוטלו על ידי גורמי אכיפה שונים ובכלל זה החרמת כלי הרכב כנגד החשודים ובני משפחותיהם, נפעל לסייע ככל הניתן".

המכונה 'זיאד'"

           שנית, בנוגע למפגש בין השייחים לבין בני משפחות הנאשמים יימסר כך:

"ביום 26.4.18 סביב השעה 16:30 נערך מפגש בביתו של השייח סאלים אל דנפירי בהשתתפות נציגי משפחות החשודים – אבוגרדוד, אבו עסא, טוחי ואלוג, ורכזי השטח (המכונים זיאד, טאהר וחוסני – הח"מ).

במהלך המפגש נמסר לנוכחים כי אירוע הפגיעה במצלמות הצבא על הגדר הינו חציית קו אדום ואירוע ביטחוני לכל דבר ועניין.

הנוכחים גינו את המעשה בכל תוקף וטענו כי חמשת החשודים טרם הסגירו את עצמם בשל החשש להיחקר על ידי שב"כ.

נמסר לנוכחים כי על חמשת החשודים להסגיר את עצמם במידי, אחרת ינקטו כנגדם וכנגד תושבי ביר הדאג' צעדי ענישה חמורים.

משפחות החשודים ביקשו אורכה עד ליום 28.4.2018 בשעה 12:00 על מנת לפעול להסגרת החשודים. נמסר כי ככל שלא יוסגרו, נפעל למעצרם של החמישה, גם ללא סיועם".

המכונה 'חוסני'"



לבסוף, בית המשפט לא ראה להיעתר לבקשת העותר ליתן לו פירוט של החומר החוסה תחת תעודת החיסיון שכן יש בכך כדי לחתור תחת עצם החיסיון (בש"פ 3490/14 לנדסברג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.6.2014)).

בית המשפט גם לא מצא עילה בדין להורות על מסירת חומר חסוי נוסף ואף לא על מסירת הנחית פרקליט המדינה והנוהל המשטרתי הנזכרים לעיל.

בכפוף למסירת הפרפראזות כאמור, העתירה נדחתה.


עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים

העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהגישו אב לשני ילדים עם צרכים מיוחדים ועמותת בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות.
העתירה הופנתה נגד עיריית בני ברק ונגד משרד החינוך כאשר בליבת העתירה ניצבת סוגיית זכאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים", כהגדרתם בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק חינוך מיוחד), להסעה אל מסגרות החינוך שבהן הם לומדים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

עתירת העותרים 2-1, ילדים עם מוגבלות הלומדים במסגרות חינוך מיוחד, הוגשה בשנת 2015 על-ידי אביהם (להלן: העתירה המקורית).


העתירה הופנתה בעיקרה כלפי החלטת עיריית בני-ברק (המשיבה 1) שלא לאפשר לעותרים 2-1 הסעות ללא תשלום אל מוסדות הלימוד שבהם הם לומדים.

העותרת 1 אובחנה כסובלת מפיגור בינוני, ואילו אחיה, העותר 2, אובחן כילד "עם לקות קלה בתחום העיכוב השפתי והתפקודי".

מגבלות אלו של העותרים 2-1 אינן נכללות ברשימת "הלקויות המזכות" בהסעה מביתם אל מוסדות החינוך בהם הם לומדים, לפי סעיף 2.4 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך המתייחס להסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים (להלן: חוזר מנכ"ל משרד החינוך).   סעיף 2.4 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך יוצר הבחנה בין שתי קבוצות של תלמידים לעניין הזכאות להסעה: במסגרת הקבוצה הראשונה נכללים תלמידי מערכת החינוך המיוחד, אשר סובלים מאחת או יותר מהלקויות המנויות בסעיף זה, ועל פי האמור בו הם זכאים ל"הסעה מאורגנת מיוחדת" מביתם למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ללא תלות במרחק בין השניים.

במסגרת הקבוצה השניה נכללים כל יתר תלמידי מערכת החינוך בישראל, לרבות תלמידי החינוך המיוחד הסובלים מלקויות שאינן מנויות בסעיף 2.4 לעיל, ולרבות תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מלקויות המנויות בסעיף זה, אך הם לומדים במסגרת חינוך רגיל. התלמידים הנכללים בקבוצה זו, בגילאי גן חובה ועד כיתה ד', זכאים להשתתפות בהוצאות ההסעה למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ובלבד שהמרחק מביתם למוסדות אלה עולה על 2 ק"מ; ואילו תלמידים מכיתה ה' ומעלה זכאים לכך רק אם המרחק האמור עולה על 3 ק"מ (להלן: קריטריון המרחק).

עיריית בני ברק טענה כי העותרים 2-1 אינם זכאים למימון הוצאות הסעתם, שכן לא זו בלבד שמוגבלותם אינה נכללת ברשימת הלקויות המנויה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אלא גם המרחק מביתם למוסדות החינוך אינו עולה על 2 ק"מ.

העותרים פנו לבית משפט העליון בעתירה ליתן צו על תנאי ולפיו יתבקשו המשיבים לנמק מדוע לא יספקו לכלל התלמידים עם צרכים מיוחדים הלומדים במוסדות לחינוך מיוחד שירותי הסעה, וזאת ללא תלות במרחק שבין ביתם לבין המוסד החינוכי שבו הם לומדים.

כמו כן, נתבקשה בעתירה המקורית הוצאת צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יינתנו לילדי החינוך המיוחד – ובכללם העותרת 1 – שירותי ארוחת בוקר חינם, דבר המתחייב, לשיטת העותרים, מחוק החינוך המיוחד. ביום 19.5.2015, לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה בית משפט זה (השופטים ח' מלצרצ' זילברטל ו-מ' מזוז) את העתירה ככל שהיא מתייחסת לסוגיה זו.

במהלך הדיון בעתירה המקורית החליטה מנכ"לית משרד החינוך להורות על תקצוב הסעות לאוכלוסיית התלמידים עם פיגור קל, ללא התחשבות בקריטריון המרחק. בכך הוסדר עניינה הפרטני של העותרת 1, אשר החל מיום 1.3.2016 ואילך זכאית להסעות ללא עלות מביתה למוסד לימודיה, כל עוד היא מאובחנת כסובלת מלקות של פיגור קל ומעלה.

עניינו של העותר 2 לא הוכרע, ואולם משרד החינוך (המשיב 2) הבהיר בהודעותיו המעדכנות מהתאריכים 6.6.2016 ו-18.8.2016 כי פתוחה הדרך בפני הורי העותר 2 לפנות לרשות המקומית בה הוא מתגורר על מנת שזו תביא את עניינו בפני ועדת ההסעות המרכזית של משרד החינוך בבקשה להשתתפות במימון הסעותיו, לפי סעיף 2.14 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, וזאת אף אם נסיבות עניינו אינן עומדות באמות המידה האמורות בסעיף 2.4 לחוזר.

בהודעותיו המעדכנות שהוגשו לבית המשפט, לא פירט אביו של העותר 1 האם נהג בהתאם להנחיה זו, ואולם כנראה שעניינו הוסדר, שכן אבי העותרים לא הופיע עוד במהלך הדיונים הנוספים שקיימנו במכלול, כמפורט בהמשך.

בד בבד לדיונים בעתירה המקורית, בית משפט העליון נענה לבקשה לצירופה של עמותת "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות" (להלן תכונֶּה: העותרת) כעותרת נוספת בעתירה בהחלטתו מיום 6.9.2016, וזאת לנוכח אופיין הכללי של הסוגיות מושא העתירה.

בפרט, ככל שתלמידי החינוך המיוחד אינם נדרשים לבחינה פרטנית של עניינם על ידי ועדת ההסעות של משרד החינוך – לא יידרשו גם התלמידים המשולבים לבחינה כזו.

עם הגשת העתירה בשנת 2015 נקבע בצו זמני שעל המשיבים לדאוג להסעת העותרים וכעת, תלמידים משולבים אשר נמצאו זכאים להסעות במסגרת הבחינה שנערכה לפי צו הביניים יוסיפו להיות זכאים לכך.

בנסיבות העניין, בית המשפט העליון קבע שמשרד החינוך יישא בהוצאותיה של העותרת 3 (העמותה), בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 20 באוגוסט 2019

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע


חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.
ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.
ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.
ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמיתא' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.
נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".
ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.
עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.
בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.
המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.
ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".
כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.
בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.
בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.
לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.
עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.
לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.
בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.
לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.
בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.
קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.
זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.
סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."


כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".
בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שישי, 28 ביוני 2019

מרצדס בנצ שיחדה במיליון אירו בכיר באגד ? המדינה תפסה למעלה מ 10 מיליון ש"ח

מרצדס בנצ שיחדה במיליון אירו בכיר באגד ? המדינה תפסה למעלה מ 10 מיליון ש"ח
 בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - בבלוגספוט   

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.


הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה...", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.